הזמנה לזרימה
- ednazohar64
- Feb 15
- 5 min read
Updated: Feb 17
אנחנו נוטים ואולי אפילו ממש אוהבים לתכנן מצבים- לייצר תסריטים מתוכננים, מוקפדים של אירועים עתידיים, כמו איזה בימאים של החיים של עצמינו. הכול לפי איזה שעון פנימי שאנחנו מותחים טוב, מהודק וברור.
הרבה פעמים זה עובד. הכול, בול, ממש כמו שתכננו. איזה תחושת שליטה ועשייה נפלאה יש שם אה?
אבל רגע, בוא נהיה מדויקים יותר, האם באמת , ממש באמת, כשהכול עובד בול, האם תמיד הרגש המלווה את ההצלחה הוא של "וואו" ? התכנון עבד להפליא ואז אנחנו בפסגת האושר?
האמנם? לפעמים , זה נכון.
האם תמיד?
ויש פעמים ש"זה" לא עובד. אנחנו מתכננים, ועוד מתכננים ולחיים יש את הקצב שלהם ופשוט לא- לא מצליח. כלום לא קורה כמו שרצית למרות שהבאת את כל מיטב מעייניך ורצונך והשקעתך לטובת ההתנהלות.
התסריט משתבש, הבמאי (משמעו אנחנו לרוע המזל ) מרגיש שהוא יכול להתפטר.
גם כאן אציב סימני שאלה. האמנם? האם לא לעיתים, באמת -שלעיתים קורה שדווקא יצא טוב מהשיבוש הזה? הוביל אל הלא צפוי,
אל משהו אחר?
אבל טוב?
מזכיר לי כל כך הרבה מצבים בחיי. רובם- יצאו אחרת לגמרי מהאופן שדמיינתי. כמו תמיד לכל אחד מאיתנו יכולות להיות לעניין דוגמאות ענקיות, פולשניות אולי בחלקן לחלקים אינטימיים בחיים.
אני אוהבת לתת דוגמאות קטנות אבל כאלה שיש בהן שיעור מסוים הנוגע לעניין אם טיפה מתעכבים לחשוב אותן.
אז... סתם דוגמאות- ראשונה מאתמול.
ביתי הצמחונית אוהבת אחת לכמה חודשים לחטוא עם מנת שווארמה בשרית או מנת המבורגר, שני אלה בתנאי שיהיו מעולים ושווים את גודל החטא שבעניין.
כדי שזה יורגש אכן "שווה", היא ממש בודקת איפה מוגשת המנה הכי טובה, עם הביקורות המשובחות, ורק אז היא מפקירה את האידאולוגיות לטובת אהבת בשר רגעית.
אתמול היה רגע כזה.
אבל נראה כאילו על אף התסריט, הבדיקה, התכנון- יש מישהו שמחזיק באיזה חוטים מלמעלה, ומקפיד לשבש הרבה רגעים בדרך , כדי לבדוק אם נצלח את העניין.
אז השווארמייה הכי טובה שרצתה, ביקנעם- הייתה סגורה.
הלאה עם פנינו לדליית אל כרמל- שם – התחלנו בשיבושי חניה,
המשכנו בהגעה לתור מחפיר בתוך שווראמיה קטנטונת. רק להבין- גם לנו יש אידאולוגיות (לא רק לצמחונים ), רק כאלה שמחזיקות את העיקרון "אנחנו לא מוכנים לעמוד בתור אם לא חייבים". למרות כל האמור מצאנו את עצמינו מתעלמים כהורים אוהבים מעקרונות, מאפילים את עיניים במעין טשטוש שלא רואה את התור קדימה, ופשוט ממתינים עם כל העם שם.
אבל אז החלו קריאות קולניות של בעלי המקום. קריאה ראשונה-
"השיפוד לא יספיק לכל התור, עוד מעט סוגרים" (תנו לזה בראש את הטון והניגון המתאים להשלמת התמונה).
הסתכלנו קדימה- היו לא מעט, אבל גם מאחורינו כבר נעמד תור. אמצע זה טוב- יהיה בסדר לא? יש תקווה ממשיכים להמתין.
רגע אח"כ הגיעה קריאה שניה- " הלאפות נגמרו" רק פיתות מעכשיו...
מה קורה פה...?
יש גם את העניין שככל שנראה שהסיכוי לשווארמה קטן בטווח הקרוב, כך גודל הרעב לפריט מזון זה בדיוק ולא אף אחד אחר התעצם. מוכר לא?
יצאנו לחפש מקום אחר.
הגענו לאחר כמה דק הליכה מאוד נמרצת אל הבאה בתור, עם תחושה הולכת ומתגברת של משימה צבאית ולא סתם הליכה למזנון אוכל מהיר.
"אין לאפות,
יש בשר,
אין אשראי".
קטן עלינו לא....?
היו רגעי אושר, כגודל השיבושים בדרך, כך היה גודל החדווה מכל ביס.שוואמה שתיזכר לה בין כל קודמותיה.
עולה לי בעניין עוד דוגמא.
לפני כמה חודשים ההורים של חתנינו...יש לזה שם, איך זה נקרא? מחותנים בעצם לא? בכל מקרה הם ערכו מסיבה נפלאה להולדת שתי נכדותיהן שנולדו בשנה אחת.
היה ערב מושקע ברמות, עם שולחנות ומפות לבנות ופרחים ומזנונים מפתים ועשירים ולתוך זה הוזמנו אורחים משלושת המשפחות, הורי הבעל של הבת, המשפחה שלנו והמשפחה של החתן שלנו. התנהלות מרגשת של ערב, רק שמתי שהוא החלה התארגנות למערכות הגברה.
משמעו נאומים!! מי נואם? בטח בעלי הבית לא?
רגע אחר כך פנו אלי המארחים באדיבות בשאלה האם הכנתי לומר כמה מילים.
ממש לא הכנתי. גם כאן הרגעתי את עצמי שבטח רק המארחים יישאו מילים. הכל טוב לא?
אוקי, מתחילים-
היו שירים, והיו מילים מרגשות שהחלו להיאמר, מכל הצדדים. כולם הכינו, על דף, מסודר. חשבו, כתבו, חרזו חרוזים.
אנחנו- החולייה החסרה.
לא הגיוני נכון? אין שמח מאיתנו הרי מהולדת הבובה היפייפיה הזו.
מצאתי את עצמי הולכת למיקרופון .
מנסה לעשות רנטגן פנימי של מה יש לי לומר, מה נובע שם.
רק שתוך כדי ההליכה למיקרופון עם קירות ריקים של גוף, והבנה שמה שיש לי לומר זו תודה למארחים הנפלאים שהרימו ערב שכזה ו...זהו, כלום.
התחלתי בגמגום לתחושתי באותה הודיה, אבל אז שמעתי את הדהודי השקט חובטים בי מבפנים....חד משמעית היה רגע של שקט. לא רק בפנים. לכולם. אל מול כ- 100 איש.
ואז נוכחתי שהתחלתי לדבר, ככה כמו לעצמי, כאילו לא המון אנשים זרים לי נמצאים שם.
יצאו מילים כנות. פשוטות. על ה"פעוטון של סבתא עדנה" שנהיה לנו בן יום ביום הנורא ההוא– שהתמלא החל מה 7- לאוקטובר בנשים אימהות מדהימות- בנותי וכלתי ותינוקותיהן- נכדותי בעוד כל בני הזוג מוזנקים לצבא.
על הקשר המיוחד שנרקם עם נכדתי- שזו חגיגתה כעת, כי למשך כמה חודשים, החל מגיל שבוע היא הייתה איתי, עם כולנו, כל שבט הנשים בבית.
על ה"יחד" המחזק שהיה שם בעבורי, אחרת אני הייתי בעצמי קורסת .
על הכוח העצום שיש בידיים מלאות בעבודה שקשורה בחיים, בבסיס שלהם- בהכנת אוכל, בדאגה לשינה, לרווחה פנימית, למתן תחושת ביטחון, למרות המצב הנוראי והסיטואציה שהביאה אליו, ככה הכי מהשורש. נזכרת האמא שלי שדגלה בזה שכשרע בלב, אין כמו לשטוף את כל הבית טוב טוב ולבשל תבשיל טוב ממש.
ככה, פשטות החיים בהעדר פסיכולוגים.
דיברתי על הודיה, על תיקווה ובעצם לא יודעת עוד על מה...
ושוב חוזרת לכל הפעמים האחרות בחיים בהן אנחנו מתכוננים עוד ועוד למצבים השונים, מארגנים לנו מקסימום יכולת שליטה כדי להיות במינימום בהפתעה אבל וואלה- האם אז אנחנו באמת מרגישים ומורגשים אוטנטים למצב? וגם, איך אנחנו מגדילים את יכולתינו להתמודד עם שינויים מכל הסוגים לכשהם מגיעים.
חוזרת אל הגוף.
זרימה?
כל הזמן קיימת, מחויבת מציאות. זרימה בגוף משמעה חיים.
ישנה זרימת חומרים בכל חלק בגוף-
בצינורות הדם - ברור.
עורקים יוצאים מהלב בדרכם לאספקת חומרים- חמצן, חומרי מזון לכל תאי הגוף.
וורידים לעומתם קולטים חומרי פסולת מהתאים ומזרימים את הדם אל הלב, בדרכם החוצה בהמשך על ידי אברי גוף שונים.
והחומרים בזרימה זו כל הזמן בהשתנות, וזה חייב להיות כך. אין רגע דומה לשני בתכולה המדויקת של חומרים. חומרים חדשים נקלטים בגוף עם האוכל, ולרגעים ריכוזם בדם עולה עד שמגיעים מנגנוני ויסות כמויות. מולקולות חמצן נקלטות מהאוויר וריכוזו כמובן יהיה שונה ומשתנה בין דם אותו דם עורקי וורידי וכמובן בין אברי הגוף השונים.
הזרימה קיימת גם בתוך התאים עצמם. תכולת התאים (הציטופלסמה) נוזלית, ומולקולות נקלטות ונפלטות באותה זרימה במנגנוני העברה שונים ומיוחדים וכל הזמן.
האם הרכב החומרים בכל רגע נתון זהה בתאים? ממש לא. ואסור שיהיה.
גם בצמחים- מים ומינרלים נקלטים דרך יונקות בקצה השורש הצמחי ומועברים פנימה דרך צינורות מיוחדים- צינורת עיצה שמם. ומולקולות סוכר שנוצרות בעלים יורדות מטה לכל חלקי הצמח דרך צינורות אחרים- צינורות שיפה.
הכל זורם, כל הזמן. הכל משתנה, כל הזמן.
הגוף ממחיש לנו זרימה מבפנים, בתוכנו , כדרך ברורה של קיום.
כל מצב של קיפאון וחוסר תזוזת מולקולות הוא מצב של מוות.
רק כשמולקולות, זזות מגיעים נוטריינטים מהמערכות השונות לתאים, רק כך יוצאים חומרי פסולת, רק כך מועברים הורמונים מהבלוטות לאברי מטרה שלהם ועוד. הגוף שלנו נראה במצב צבירה אחד אבל תכולתו עם נוזליות ברמה משתנה, בהתאם לסוגי הרקמות והאיברים בהתאם לתפקידים שלהם.
אבל תמיד מתאפשרת תנועה פנימית. השתנות. תזוזה של מולקולות , תנועה של אברונים בתוך פלסמה של תכולה. בלי זה,
אין חיים.
ואם נתבונן רגע על משמעה של הזרימה הזו- אל ההשתנות שהיא טומנת בתוכה, אל חוסר היציבות שיש בה, ואז נפנה מבט אל החיים שלנו עצמם...לתהליכי גדילה, התבגרות עד להזדקנות.
רגע אחד של תשומת לב לדבר העצום הזה שלנו עצמינו אל מול העובדה שבכל יום- משהו בנו משתנה. באיך שאנחנו נראים, מרגישים. תמיד, החל מהיוולדינו הדבר הזה נוכח.
אני בגיל שבו אני כל פעם מופתעת מחדש אל מול עוד קמטון, אל מול הגילאיות הזאת ומה שהיא משנה בתאוצה שלא מקובלת עלי, אבל זה מה שיש נכון? זאת בעוד פנימה הכל תוסס, צעיר, זוכר.
אין ברירה אלא לקבל את זה אה?
כמה גם הגוף שלנו- בחיצוניותו ובהשתנות שלו ממחיש לנו את הצורך בהבנת קיומה של זרימה והשתנות.
אז למה, אם הזרימה כזו חיונית ופנימית ומהווה חלק ביולוגי מאיתנו, למה קשה לקבל אותה כשזו באה לפתחינו?
Comments