כמה מילים על קבלה ועל חמותי... נשמע מאתגר לא?

לאחרונה אירחתי את חמותי לצהרים. שנים לקח לי לקבל את השוני הכל כך עצום בינה לבין מה שהוגדר בעיני כאם. הייתי קופאת שוב ושוב אל מול אמירות ציניות, אל מול ביקורת, אל מול משב רוח בעוצמה מורגשת מידי לנשמה שחדרה בקרירות חזיתית ישירות ללב, והותירה אותי מרוסקת. הפער הענק אל מול אימי שהייתה הפך הגמור-בחום , ברכות האוהבת ובהתמסרות היה לא מובן לי.

נדרשו שנות התבגרות רבות להכיר בכך שאנשים שונים זה מזה, מה גם שסיטואציות חיים מורכבות לגמרי יכולות להשפיע על מזג, וחד משמעית, את חמותי החיים לא פינקו מבחינות אלה. היא בת 85 היום, חולה מזה שנים רבות בטרשת נפוצה שמתקדמת באיטיות, העשורים האחרונים שלה הביאו איתם השתנות אישיותית עצומה. החדות, הביקורת, האמירות שתמיד הרגישו כאילו מתחתיהן מסתתר עוד רובד ענק של מחאות נסתרות, כל אלה הוחלפו להם בחכמה עצומה המתובלת בניסיון חיים רב שנים, ביכולת להקשיב באמת, ואפילו... ב"דוק " של רכות שמרגש כל כך רק בעצם היותו מגיע ממנה!!

אז... קיבלתי ממנה באותו אירוע אולי מחמאה ראשונה מזה שנים על עוגיות טעימות לה במיוחד, כי כמו שהייתה ביקורתית כלפי מצבים, גם המון מאכלים היו לא ערבים לחיכה וההתאמות שנעשו לאו דווקא היו קולעות.

התרגשתי!!

רגע קצר אחר כך היא פנתה אלי ואמרה לי – "עדנה, אני צריכה לדבר איתך על משהו".

מיד נדרכתי, הרגיש חשוב.

פניתי אליה, ונשימתי כמעט נעצרה כשראיתי דמעה בקצות עיניה בעוד היא אומרת לי שנראה לה שזו הפעם האחרונה שבה תבוא אלינו.

"זה קשה מידי פיסית, אני לא רואה מספיק טוב על מנת לראות מי נמצא ולא שומעת מספיק טוב כדי לשמוע מי מדבר בארוחות המשפחתיות הקולניות , ו...סך האנרגיות בחדר לא עוזר , לא כייף.. בקיצור, ובעצם עדיף לי להיות בבית" כך אמרה בדרכה הישירה.

 ניסיתי כמובן להמשיך את השיחה, להבין מה ניתן לעשות אחרת, מה הייתה מעדיפה להבא, שלא אציע בכלל, שלא אזמין?

חד משמעית נעצבתי מאוד. הסיפור הולך איתי מאז, כשבמקביל עלתה לי מתוכו חוויית ה"קבלה העצמית" שלה, את עצמה.  הנכונות להסתכל על המציאות, גם אם היא לא מיטבית או אפילו קשה ומאתגרת, להסתכל עליה ישר בעיניים (אמירה מורכבת אבל סימבולית, היא הרי לא רואה כמעט כלל) ולספר קודם כל לעצמינו ורק אחר כך החוצה את מה שנוכח לו עכשיו.

הייתי בהערכה מאוד גדולה אליה, על האופן, הישירות והקבלה בעיקר בה פנתה אלי.

בעניין זה, אני חושבת שהחינוך הדיפלומטי המרוקאי,  הכל כך מנומס  שקיבלתי, העניק תפיסה לפיה תמיד היו בין היתר נוכחים בכל סיטואציה, בטח אם היא בעייתית עוד "אנשים"- מעין גוף שלישי רבים נסתר, לא נראים לעין אך תמיד נוכחים ורצוי תמיד לחשוב על

מה "הם" יגידו על הדברים, על איזה דבר רכילות יצא מהם.

כי הדברים תמיד היו צריכים להיות ובעיקר להראות החוצה יפים, מותאמים, קורקטים.

אנשים אלה קיבלו את הכותרת הקבועה- "les gens " בצרפתית, רק כך כונו אף פעם לא בעברית. ונוכחותם..... וואי וואי כמה עצומה הייתה, כמה משמעות קיבלו בכל כך הרבה תחומים. הרבה יותר מכל אחד מוחשי בסביבה...

בנוסף הייתה בחינוך המרוקאי שלנו הכחשה נוראית לכל הנוגע לסוף החיים, לתהליכי זיקנה ומוגבלויות של הגוף , לא מדברים על זה. הכל טוב, תמיד. אפשר היה לקטר על ענייני בריאות עם הילדים , עם קרובים ממש, כלפי חוץ- הכל מעולה!!!!.

בקיצור אין סיכוי שאימי למשל הייתה מנהלת שיחה שכזו.

 וזה מתייחס אל התהליך שגם אני עברתי איתה – עם חמותי לאורך השנים. האתגר אל מולה ביגר אותי, למדתי לקבל, לא לנסות לשנות אותה, בטח לא להשוות אותה לאימי, אלא להתייחס ל- "יש" שבונה אותה ושאני יכולה ללמוד ממנו דבר או שניים. אפילו למדתי עם השנים ל...אהוב אותה, כן!!

אם היו אומרים לי את זה 30 שנה אחורה הייתי מתעלפת, אבל וואלה- זה קרה. זה לא רק היא שהשתנתה, זו גם אני, אצלי זו קבלה אבסולוטית שלה על כל שכבותיה האישיותיות המורכבות, ואולי אל מול זה התרחשה לה גם בהדרגה ההתרככות הזו.

קבלה בגוף החי של כל אורגניזם מתרחשת כל זמן. הגוף שלנו כל הזמן מקבל דיווח עדכני מהשטח על המתרחש בתוכו, ומדווח עליו לרשויות המתאימות.  זה קורה כל חלקיק שניה, בכל מערכת ומערכת וכל הזמן. רצפטורים כימים, רצפטורים של חישה, של לחץ ועוד מגוון מקבלים דיווחים על המתרחש בתוכינו אם מבחינה ביולוגית פיסית ואם מבחינה נפשית ומשדרים תגובה מותאמת על פי הנתונים. כמורצפטורים למשל בודקים כל הזמן את רמת הפחמן הדו חמצני בדם, ובמידה וזה עולה מעל לערך תקין מסוים מיד מופעל לו מרכז הנשימה במוח שמפעיל את מערכת הנשימה להתאים את קצב הנשימה על מנת שמספיק חמצן יגיע לתאים לטובת הפקת אנרגיה. הגוף שלנו הרי חשוף כל הזמן גם לכמויות משתנות של חומרים הנכנסים אליו מבחוץ דרך המזון. זה מורכב בהתחשב בעובדה שעליו לשמור כל הזמן, במקביל את ריכוזי חומרים בתחומים תקינים בתוכו. כלומר על אף השוני באספקת החומרים מבחוץ, אם מבחינת כמויות ואם מבחינת הרכב, הפנים של הגוף- האזורים שעונים לשם- "סביבה פנימית" חייבים להישמר קבועים פחות או יותר, בתוך טווח מסויים תקין. סביבה פנימית זו -הסביבה של הדם ורקמות הגוף השונות בה, מקבלת כל הזמן עידכונים מהשטח על המצב בה, על מנת שזו תימשר תקינה. בלי זיופים, בלי בערך. עבודה כל הזמן. הכל תוך ניטור מדוייק  של חומרים, לחצים וכו, המלווה בהורמונים, בטרנסמיטורים ובמטרה להסדיר את הרמות הנדרשת של כל חומר וחומר. ובטח שהכל מתוך קבלה....

קבלה והעברה של סיגנלים עצביים

באתגרים נפשיים הפוקדים אותנו, לעיתים עצם ההגעה לשלב הקבלה , ההבנה וההכרה שזו המציאות, האפשרות לתת לה שם, להסביר אותה בכל מלל אפשרי, לקבל את מכלול הרגשות העוטפים את הסיטואציה, כל אלה הרבה פעמים הם התחלת הדרך אל הפיוס הפנימי, אל השקט. לא תמיד זה פשוט, בעצם אף פעם לא.

לפני כמה שבועות איבדתי פריט יקר שנשכח בבידוק הבטחוני בטיסה בדרך לחו"ל- וואי ....לא יכולה לומר שלא היו הלקאות עצמיות בדרך...איך עשיתי את זה???, כמה דפוק שזה, ועוד ועוד אמירות מצליפות פנימה.

אבל לכל אחד זה קורה מתישהוא לא? מין שטות שקורית לה ככה, בלי הגיון.

אנחנו ממהרים לשפוט את עצמנו, ממהרים לשפוט את האחר במקום פשוט- להכיר- נשכח הפריט, זה מה שקרה. זו מובן סתם דוגמא, אבל כזו שיש בה יומיומיות אפשרית מאוד וכזו שממנה אפשר לצאת לאינסוף דוגמאות.

מאוד מוכר אצל מטופלים ובכלל למשל-הילד לא סידר את המדיח כמו שתמיד לימדתי אותו, את החדר, כמה פעמים האקט הזה משליך מעבר להיותו מה שהוא על אינספור רגשות חוזרים של-

איך הוא לא סידר?

מה הוא חושב שפה בית מלון?

לא סידר, זה בטח זלזול, זלזול בי כאמא או אבא כי הסברנו לו כל כך הרבה פעמים כמה חשוב, איך צריך וכו.

כלומר אקט לוקח אותנו לעולם שלם של פרשנויות שמעיפות אותנו לתחושות ורגשות מציפים כל כך. ומה אם נקח את הסיטואציה כפי שהיא, נקבל אותה , ככה פשוט, כמו שהיא. במעין הסתכלות ילדית תמימה– ונהיה עם זה. נכיר אותה על כל רבדיה, ובהמשך נלמד להשתהות, להגדיל את המרחק עד לתגובה מתאימה.

הרבה פעמים הרגע הנוכחי שמשפיע עלינו כל כך אינו מה שהוא נקי, אינו מזוכך. הוא טובל בים של השפעות עבר שהותירו את צלקותיהן  העמוקות בתוכינו והתגובה שלנו היא בעצם התגובה לצלקת, או אפילו המנעות מקדימה כדי שלא לעורר אותה ואת הדהודיה הכואבים.  

כשלומדים מיידנפולנס או תשומת לב קשובה, לומדים לגלות את המקומות התקועים האלה, לשהות בהם, באותם בורות פנימיים שלא בהכרח או אולי אפילו כמעט אף פעם לא באחריותינו.

בעצם היכולת לקבל את עצמינו, את המצב, אולי לראות שלא הייתה לנו ברירה בגלל האופן המסויים שבו גדלנו, בגלל החוויה שעטפה אותנו אז כשהיינו אולי בגיל לא מותאם להתמודדות איתה, רק אחר כך תוכל לבוא תמורה.

היא תתרחש דרך מסע פנימי ארוך מאוד. היא תעבור דרך המון שלבים ושאלות, שתלווה אותן אותה תשומת הלב הממוקדת לרגע עצמו, למה נוכח בו מבחינת הגוף.

לא תמיד זה פשוט - אותה התמודדות עם היכולת לפנות מרחב פנימי של שהיה במצבי קושי, אך עם הסתכלות אחרת, כזו שיש בה איכויות של חקר פנימי עמוק אך נטול ביקורת, במטרה לבדוק האם אותן אסטרטגיות שפיתחנו אכן משרתות אותנו כעת. האם אותן הנחות יסוד ודרכי פעולה שנאלצנו לקבל בגיל צעיר כדי לשרוד כי אלה היו הכלים שהיו לנו, האם יש להן משמעות כעת?

האם אנחנו באמת זקוקים לכל "הנשקייה" המגוונת הזאת שמקדימה תרופה למכה ופותחת הרבה פעמים חזיתות כבדות או שאולי היינו זקוקים לכל אלה פעם וכעת יש לנו כלים אחרים להתמודד. והכל, הכל, מתחיל באותה קבלה, באותה אופציה להיפתח אל מול המצב, ולרשום כאילו על דף שרטוט אל כל מה שנוכח לו שם, כמו הגוף החי המקבל דיווחים ולא מסתפק בבודדים- אלא אוסף לו מקבצי נתונים על מנת לתת פיתרון, כמו הסיפורים בחיים.