מה למיינדפולנס ולנהג מונית בקפריסין?

את חגיגות ה- 60 שלי חגגתי עם אחותי בנופש בקפריסין, במתכונת מוגדרת מראש של פינוק, בריכה, אוכל מעולה, ניסיון אירעי לטייל יום אחד כדי להרגיש שבכל זאת עשינו עוד משהו , רק כדי להבין שמה שנחוץ ומותאם לחום הכל כך גבוה בחוץ זה בדיוק הכלום הזה. הכלום המפנק אגב. בכלל אני יצאתי לשם די מפורקת נפשית עם קצוות מגורים של קושי ששוכב לו כבר הרבה זמן.

לא פה המקום לפרט, אולי אחר כך. 

ששת ימי היחד הזה עשו בהדרגה מסאג' מזין לנשמה, בעיקר כי אנחנו כל כך טובות בלתת הקשבה מהסוג המזין הזה .בל נשכח במקביל את ההזנה הפיסית הנהדרת, אוכל הטעים ,מנוחה, מי ים צוננים ובעיקר הצטברות הדרגתית של שקט פנימי- לא צריך לעשות כלום, רק להיות, להנות.

את מעט הנסיעות שהיו- שדה תעופה מלון ועוד קצת עשינו בתח"בצ- חוויה נהדרת אגב של התחכחות עם הסביבה. קצת מחזיר לילדות, רק כך התניידנו אז הרי. בכל מקרה המונית היחידה שהזמנו הייתה זו שמחזירה אותנו לשדה התעופה.

נהג שחום מקועקע כבן 45 ליווה אותנו למונית ומיד עם כניסתינו הזכיר שהעלות היא 20 יורו.

8 בבוקר, אני עוד בשקט פנימי של בוקר, מושיטה אליו שטר של 10 יורו ואחותי מסתבכת- איך להתנהל כשלה יש שטר של 50, וממש מתקשה להבין איך לפתור את סוגיית התשלום.

השניות המטופשות של בלאגן שטרות במונית מביאות את פנינה (אחותי) לפרץ צחוק היסטרי .יש לציין רק שהצחוקים שלה לא נרגעים ברגע, הם רק מתגברים עם הזמן. יש סיכוי שגם הנהג הוטרד ממנו כי בתגובה הוא שאל בעדינות של דיפלומט אם "הכל בסדר"?

תשובתי  החליקה ממני החוצה, באנגלית מן הסתם והפתיעה אותי-" כן הכל טוב, יש לי אחות מאוד שמחה בטבעה, אני מנסה כבר שבוע שתעביר לי חלק מהשמחה הזאת בלי הצלחה".

משפט של גילוי לב קל אל אדם אנונימי פתח לו 10 דקות שלנסיעה שלופות מהאגדות, לא אמיתיות. 

באנגלית רצוצה אך מובנת ומלאת כוונות טובות הנהג דיבר על חשיבות היכולת להסתכל על הכאן והעכשיו, על כך שרק ההווה הוא הנוכח- לא העבר שאין ביכוליתינו לשנות ולא העתיד שלא ידוע לנו ,ההווה  הוא החשוב- למשל עכשיו מה שנוכח זה ה-יחד שלנו באותה מונית, המגע של ידיו עם ההגה , המבט החוצה, ועוד דוגמאות שהביא- לא זוכרת אך הכוונה ברורה.

דבריו היו כמו של נואם שניתנה לו במה,  בעזות של אדם שמאמין בכל ליבו בתובנות ובחשיבות של מה שיש לו לומר.  בדבריו הוא דיבר על הכאוס שמעוררות אינסוף המחשבות שטסות לנו בראש ועל כמה חשיבות לא מוצדקת אנחנו נותנים להם במקום להאמין שאנחנו , עצם קיומינו הוא אהבה, הוא נס, ועד כהנה וכהנה אמירות מדהימות. פנינה החליפה את הצחוק בדום שתיקה קפוא עם עיניים שהולכות ומתעגלות ,נכנסה לאלם- לא רגיל בעבורה.  אני תהיתי איתו בקול רועד- "מאיפה באת לי פתאום ומה בעצם אתה עושה בתוך מונית אם מה שאתה נותן לי פה זה טיפול פסיכולוגי"?

תשובתו באה מיד- "המונית נותנת לי את הכסף לקיום אבל הנפש מובילה אותי לשינוי, להבנה שאת השינוי רק אני יכול לעשות". עוד הוא דיבר על הוגי דיעות שהשפיעו עליו- פילוסופים וכו.

כשהגענו  לשדה אמרתי לו-" תקשיב, קיבלתי ממך מתנה כפולה.  הדבר הראשון הוא הוכחה שלקיום שלי כמדוזה חשופת רגשות  ( אגב, שלא פשוט לה עם תכונה מפוקפקת זו ביומיום, כל קושי תמיד נראה עלי הרי )יש הצדקה מסויימת, ככה זכיתי להרצאה לא צפויה שכזו". שנית , חשבתי על שפע הסטראוטיפים שעושים לנו כל כך הרבה פעמים שירות גרוע-  נהג מונית שתחת כל עיין סטיגמטית היה מצטייר כאיזה עארס ו...וואללה- שבר את שטות לגמרי ונתן לי אחלה מתנה וסיפור.

 "המונית נותנת לי את הכסף לקיום אבל הנפש מובילה אותי לשינוי, להבנה שאת השינוי רק אני יכול לעשות".

הקטע הוא שאני מסיימת לימודי פסיכותרפיה גוף נפש , עוסקת בתכנים האלה, עובדת לא מעט על האופן בו אני מפנימה אותם בהדרגה לחיי, ומטפלת דרכם. עצם המפגש עם נהג מונית מארץ אחרת, שחי חיים כל כך שונים ממני, ועדיין מדבר את אותה שפה של עבודה פנימית הימם אותי, גם בעצם היותו כל כך לא צפוי וגם, ובעיקר בעניין של ההשתאות מ- מההההה...כולנו כל כך דומים!! החיים מלמדים אותנו שיעור או שניים, ולא משנה מאיפה אנחנו או במה אנחנו עוסקים , או מה מאפיין את חיינו האישיים, כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם מותר להוסיף- דומה. ואם היינו יכולים לפגוש כך אחד את השני, ללא מסכות, ללא מחיצות מגוננות , או לפחות עם הרבה פחות מהן (כי גם להגנה יש חשיבות)  אולי היינו זוכים לאותו קרוב לבבות שהיה למשך 10 דק בדיוק עם נהג מונית שחום מקועקע ובעיקר מפתיע.

הביולוגיה מחזירה אותנו כל הזמן לאחידות – לאותו דומה. כמה שכל האורגניזמים שונים זה מזה בכל כך הרבה מאפיינים, הסוגים שונים, צמחים לעומת בעלי חיים, הגדלים שונים, בתי הגידול שונים הכל שונה.

האם באמת?

ישנו ציר דמיון עז בהמון תחומים.

כולנו- חי או צומח בנויים מרמות ארגון זהות של מולקולות שבונות אברונים תאים איברים רקמות מערכות ויצור בסופו של דבר- זה כמובן לגבי יצורים רב תאיים.

כולנו- מקיימים תהליכי חיים דומים מאוד שבנויים על אותם צרכים-צרכים שנקראים מאפייני חיים- כולם צריכים הזנה , יכולת לנשום ולהפיק אנרגיה ,הפרשה, כולם גדלים ולבסוף מתרבים וכולם מקיימים תקשורת ברמה כלשהי עם סביבתם- אם ברמה התאית או אם ברמת האיברים או הגוף.

כולם - גם בנויים מאותם סוגים בסיסיים של מולקולות שבונות את הגוף- אם אורגנים ואם אנאורגנים בדמות אבות מזון ויטמינים מינרלים וכו ובכלל,

גם ברמה הגנטית- כולנו בנויים מאותה שפה כימית של 4 מולקולות מופלאות שבונות את DNA , מעין 4 אותיות בלבד של אותה שפה. אצל כולם, כוולללם.

ואצל כולם אותן 4 אותיות מקודדות לאותן 22 מילים- שהן למעשה 22 חומצות אמיניות- אבני הבניין ליצירת חלבונים בגוף. השוני הוא בסוגי החלבונים שנוצרים אצל כל אחד מאיתנו בתאים, אבל גם ביניהם יש המון דימיון.

כלומר שפת הביולוגיה העוברת מדור לדור מורכבת בסך הכל מ 4 אותיות שצרופים שונים שלהם יוצרים את הגנים. ואופן הביטוי של גנים בגוף הוא ביכולתם לקודד ליצירת חלבונים רצויים לתא.  בעצם זהו הבסיס להנדסה גנטית המאפשר לאתר גן מיצור אחד, להשתיל אותו באחר, ואותו "אחר" יצור את החלבון הרצוי רק כי... השפה זהה. ככה אפשר לגרום לחיידק לייצר הורמונים או נוגדנים אנושיים לחלוטין, לאורז להיות עם תכולת חלבון עשירה עם החדרת גן מתאים מאפונה או  לעגבניות להיות עמידות לקור עם החדרת גן מתאים מדגי סלמון עמידים לטמפ' מים נמוכה.

גם ברמת האורגניזם- רמת הדמיון הגנטי  בהקשר זה בין אדם לזבוב היא44 %,  אדם לבננה למשל היא50 %, בין אדם לשימפנזה היא 98% ובין אדם לאדם 99%.

אז תגידו... כמה דימיון יש ביני לבין נהג המונית מקפריסין? למה זה מפתיע בעצם? למה אנחנו גם תמיד שוכחים את הדימיון הזה, את מה זה משרת? אין ספק שכל אחד ואחד מאיתנו ייחודי ואין כמוהו אבל וואלה, אנחנו גם כל כך דומים. הטבע, החזרה אליו,  מנסה להוכיח לנו שאנחנו כל כך דומים, ואולי יש בכך גם מקום של נחמה, בידיעה הזו על הדומה, יש בכך חיבוק אוניברסלי מסויים להרגשתי. אם רק היינו מפסיקים כדבריו של נהג המונית- לקחת את עצמינו כל כך ברצינות, להאמין למחשבות ההבל שטסות באוטוסטרדה רב כיוונית וחופשית בתוכינו, ורואים את האהבה הענקית הבונה אותנו, האהבה שעטפה אותנו באינספור רגעי קיום מרגע היוולדנו על ידי הורינו, משפחתינו, אם היינו רואים את הפלא, זוכרים את האחידות ואת זה שכולנו כה דומים ולכן לבבות פועמים יכולים כל כך בקלות לקשר ביננו ולייצר גשרים פשוטים לקשר, היה קל לא? יותר קל זה בטוח.