סיפורו של מרק כתום ועוף מרוקאי עם שום וגמבה
- ednazohar64
- Apr 11
- 4 min read
לאחרונה לווטסאפ הקבוצתי של חברות מהמון שנים, זרקה חברה איזה שאלה אקראית על מרק כתום-
"תגידו מה הטיפים ל- "שיהיה טעים"?
שאלה חמודה, פשוטה.
רק התשובות- עוררו סקרנות וצחוק עם הזמן.
במה?
אולי במשך התקופה בו נערמו להם הטיפים, ככה בזליגה איטית עד לסוף השבוע, זאת בעוד נושאים אחרים צמחו ועלו בקבוצה, כמו בכל קבוצה-תמונות ממקומות טיול , המלצות למופע טוב, קצת על המצב כי איך לא, ואופס, הנה חוזרים למרק הכתום:
"שמן שומשום- אבל רק טיפה",
ואז שעות אחר כך- "גם ג'ינגר עושה טוב" ,
וימים אחר כך- כשמציאות חיינו בכלל ממשיכה ומתקדמת לה לאזורים אחרים לגמרי שוב חוזרים אל המרק עם-
"עלי דפנה, ממש מצויין".
וככה עוד מגוון המלצות מתגלגלות להן באקראי, בלי קשר לסיטואציה ולמציאות העכשווית.
כל זה עד לשלב שבו נכנסתי אני עם הפרעת הקשב שלי לתמונה, ועם הצורך בסוג מסוים של סדר וביקשתי ריכוז מסודר של כל הטיפים לקראת השבת, שבה נבשל כולנו מרק כתום עם מתכון מקובץ אחד ושיצא ממנו משהו טעים.
כרגיל- מכל הדברים שקורים לי יש את אלה ששוהים, מעלים להם איזה דגדוג של הגות, זיכרון, מחשבה.
פה צפו להן לרגע מחשבות מעוררות חיוך על גלגולם של מתכונים היום לעומת פעם. כמו בכל תחום, איזה מהפך קרה אה?
איך פעם הכול, ובטח מתכונים עברו מפה לאוזן, בהסברים מפורטים יותר או פחות ונשמרו להם טוב ב"כספת המוח" של עקרות בית מיומנות עם מתכוני עדות נפלאים, קבועים- כל בית וטעמי המוצא שלו. טעמים שמה זה מעוררים זיכרון, כמה געגוע כמה. בהקשר היה מוכר מאוד לשמוע את אמא טוענת על איזה אחת- ש-"ממנה ממש לא כדאי לקבל מתכון כי תמיד היא משמיטה איזה טיפ מרכזי כדי שהאוכל שלה יצא יותר טוב"!!! זה היה ממש דבר הגיוני לשמוע וגם ולהאשים בו.
אצלנו במשפחה- בחגים אנחנו חוזרים אל המקורות. שם, אין עוררין על מה מבשלים לראש השנה, לפסח וכו' . רק אוכל מרוקאי, רק תבשילי בית. מה שכן, התחדשות והוספת טעמים חדשים לא ממש הייתה שם. זכות זו נשמרה לנו הצעירים.
בהמשך- השתכללנו עם מחברות אישיות מוכתמות בכתמי שמן בהם נרשמו המתכונים. זוכרת כשבוע לאחר החתונה אותי מתייצבת אצל אמא עם מחברת ומתחילה לקבל מתכונים, הרגיש כמו סודות עתיקים שמקבלים פיצוח.
רק שהכמויות.... בזה לא ממש היה איזה מיקוד או הכוונה. "תוסיפי לפי הטעם"- ככה לגבי תבלינים.
עם הקמח בכלל נוסף גם רגש אל המתכון מצוייד באמירה- "תוסיפי כמה שמרגיש" ועוד כיוצא באלה.
לא נעים לומר...נראה לי שבגדול ככה גם אני מעבירה מתכונים היום- עם רושם כללי של הדבר.
אל כל זה נוספו להם כמובן מגוון ספרי בישול שעם הזמן "למדו " להיפתח בעמודים עם המתכונים האהובים על המשפחה. עמודים רוויי ניסיון, מוכתמים ומקומטים עם המון הדגשות, וקיפולי עבר. שם היו הטעמים .
איך כל אלה- היום מאופסנים להם בארון כשרק הנוסטלגיה משמרת אותם שם.
זוכרת גם היררכיה ברורה בין המתכונים- מי מספיק טוב כדי שיאכל בארוחת שבת ומי יומיומי מדי. רואה בהשתאות איך אני, באופן לא מוסבר, משמרת את זה. ילדי הגדולים שמגיעים לרוב לארוחות שישי ממש מתעקשים להזכיר לי לבשל להם בארוחות אלה לעיתים "צ'מראה"- תבשיל יומיומי נחות לפי הסקאלה המרוקאית הזאת עם תפוחי אדמה, עגבניות ופלפלים, לא מספיק מכובד כדי להיאכל בזמנים חגיגיים.
ארוחת שבת אחת זכורה לי במיוחד בהקשר. עם דודה שהתארחה אצלנו, טטה מארי זכרה לברכה היה שמה. ענייני הבישול ועקרות הבית היו רחוקים ממנה שנות אור. היא התחתנה בגיל מבוגר, לא היו לה ילדים, והיא הקפידה לשמור על מראה צעיר והתנהגות ילדית , של בחורה קלילה ונצחית. באמת, ממש, שהיו לה אפס שאיפות בענייני בישול- וגם היה מי שבישל בעבורה תמיד. אבל פתאום דווקא היא שאלה באמצע הארוחה על המתכון לעוף בשום עם גמבה שהוגש לו.
כל הילדים – כולנו, אני ואחי, זזנו באי נחת, כי הצפוי היה ידוע מראש. אחת לאף פעם היא - הדודה, ניסתה לאחוז בחוט מקשר עם בני גילה ועם תחומי העניין שלהם עם שאלות כגון אלה.
מה שכן, אימי נכנסה לעניין בפשטות נטולת משקעי עבר והתחילה לספר. היא כן נתנה מתכונים- אבל ידעה לתת אותם בתכליתיות ובאמירות כלליות על המתכון- כיאה לאם מרוקאית בשלנית.
כך ענתה בצורה שלה- " תטגני קודם את השום, תוציאי, תכניסי את הגמבה לטיגון, תוציאי ואז תשימי את העוף באותו שמן, תטגני, תוסיפי מים, ככה קצת, תוסיפי מלח פלפל, קצת כורכום, קצת אבקת מרק וזהו, תני לזה להתבשל". אולי היו עוד מיני תבלינים מרוקאים שאני משמיטה כי תמיד התבשילים שלה הרי היו עם הטעם הכי טעים בעולם.
אבל הדודה שכבר אחרי המשפט השני הייתה מוצפת, חזרה שוב ושוב על כל חלקי ההנחיות.
"אז רגע... קודם שום או קודם עוף?"
קצת מתקדמים, ושוב קורסים להתחלה. " אז מה עושים עם העוף כשהשום בחוץ? ועוד מגוון שאלות מהסוג הזה.
כשהגענו לשלב התבלינים היא בכלל איבדה את זה, הכול נהיה שלולית של הנחיות בראש שלה והייתה מספיקה אמירה אחת כדי להבין שאין- כלום מזה היא לא החזיקה. ככה ....ארוחה שלמה!!!!!!!!!!!! ארוחה שמתנהלת ממש כמו משחק סולמות וחבלים, כשאין- אין טיפוס למעלה, רק עלייה שוחקת ואיטית במעלה המתכון ואז קריסה לנקודת ההתחלה.
והכל בצרפתית שפת הבית, עם אנחות קושי של התמודדות הדודה אל מל הסיבוך שנאמרו ככה-
" אווו מוווןן דיוווו"....משמעו- "הוווו אלוהים." כאילו מתמודדים פה עם נוסחת פיצוח האטום. ככה.
והכי זוכרת, אותי שם, בת 15 אולי? בהתחלה, את הפליאה מהסבלנות של אמא, בטירוף הזה סביב המתכון שמילא את כל תוכנה המילולי של הארוחה ל"עוף בגמבה ושום" והדודה שמסרבת להבין וחוזרת ב"לופים " כל הזמן לנקודת ההתחלה.
זוכרת את ההקשבה שלי, שיש בה-" אין ברירה, כי זה מה שמנהל את הארוחה עכשיו, זה תכף יגמר..."
ואז בהדרגה זוכרת את העקצוץ הזה של צחוק שמתחיל לעלות מהקרקעית של הגוף למעלה כמו איזה הר געש, עולה, ועולה ומתעצם עוד יותר, ועוד יותר כי- "לא נעים מה-"טטה"." (טטה= דודה בצרפתית. )
לא הייתה לו ברירה לצחוק הזה לפרוץ. הוא זינק החוצה, בשיגעון, סחף אליו את כל האחים שלי ובאין ברירה גם את אימי הדיסקרטית עם ה"קוקטיות" או האלגנטיות הצרפתית.
נחשול של צחוק, מאופק ברגעים הראשונים אבל שוצף לאחר כך כבש את הארוחה, כשהדודה עוד תוהה מה קרה פה, לה לפחות הייתה סבלנות לשמוע עוד ועוד.
מה שבטוח הוא שהוא קטע את רצף הנחיות המתכון והכתיר את הארוחה בתור- "אחת המצחיקות בתבל!
נראה לי שמאז, כל פעם שהגיעה ה-"טטה".... הצחוק של ההיזכרות בארוחה היה מאיים להכניע את הנשיקה בדלת ואת שאלות ה- "מה נשמע המנומסות", ונראה לי בוודאות שזו הייתה הפעם האחרונה שהיא ביקשה מתכון למשהו,
אצלנו,
בפורום המשפחה המורחבת לפחות , זה בטוח!!!
אז ככה- על מתכונים וטעמים ואיך מועברים הלאה, אז, היום.
מצרפת את המתכונים של הצ'מראה והעוף, למי שנפשו חפצה.
שיהיה חג שמח!!
コメント