"עושים סדר"

הימים האלה של טרום פסח ושל אפטר פורים.

 שלושה שבועות שאני עוד יכולה  ברגע לחזור לעצמי – עדנה הקטנה בדמיון.

חוזרת מבית הספר, קטנה מכדי להיות מחוברת ללוח השנה העברי, ממש לא מבינה שעולמי הקטן המסודר בדרך כלל בצורה רגילה של אנשים רגילים בהחלט, למעשה כבר החל להתהפך, לגמרי, על ידי כוחות טבע עצומים בגודלם, בטח לאין שיעור ביחס אלי.

כי באותם ימים, לחזור הביתה, לקן המוכר היה לפתוח דלת, ככה בפשטות, בתמימות של ילדה שחושבת שכל שהיה הוא שיהיה, ולראות את כל הבית הפוך, הכל.

ועוד יותר מזה- את אמא עם המטפחת המיוחדת על הראש, סימן ההיכר ל- "יש פה המון , המון עבודה, אין זמן לתסרוקות וזוטות כגון אלה". ואת כל הבית, כל תכולתו בתזוזה ממקומה הטבעי, ל"אנשהוא" במרחב המצומצם בו הייתה דירתנו.

להסביר- תכולת החדרים פולשת לסלון, תכולת הסלון במסדרון, המטבח בערמות. דלת הדירה כולה, שלרוב הייתה שמורה וסגורה ודיסקרטית בהווייתה, פתוחה לרווחה, וערמות פשוט נודדות החוצה בלחץ, שנראה כאילו אין מה שיעצור אותו.

האפשרות לעבור פיסית, כילדה, לכל מקום אחר בבית, הייתה באיזה יכולת וירטואוזית של דילוג, עם הכרה מלחיצה בעובדה שזהו, הזמנים האלה הגיעו. יש לעשות התאמות מיידיות למצב כי- לעבודה הזאת שהתחילה היום- אין סוף!!

את הטפטים יש לקלף ולגרד, את הצבע לשחזר, על הרצפה לפרוס עיתונים.  את הקירות והתקרות יש לסייד, את תכולת הארונות למרק, ולמיין, את כלי הכסף לנקות. ומה לא....

זוכרת שבועות של עבדות, של הבנה שאין מה לבלבל את השכל לאמא עם זוטות כגון –

"מה יש לאכול לצהרים ?" למשל. האמא שבימי חול ושיגרה הייתה גבירה של ממש בתלבושותיה המתואמות ובסגנונה האירופאי, ואמא למופת בארוחות הצהרים המושקעות המוגשות לנו הילדים החוזרים הביתה מבית הספר. אותה אמא הייתה חוזרת בן רגע לשורשים המרוקאים ויורה לעברינו כמה צרורות מרוקאיות עסיסיות, שסימרו אותנו למקום, לאיזה מקום?

 בדיוק למקומה של משבצת ההבנה שכאן , בנקודת הזמן הזו יש רק שלוש אפשרויות, ועדיף ממש שנהיה ונבחר מרצוננו בזו השלישית.

אז זה ככה

או לעזור במיידית בכל מה שיש,

או להסתפק במה שיש במקרר ולהתארגן על זה לבד,

או כמובן גם וגם- גם להתארגן לבד על אוכל וגם להתגייס במיידית למה שיש, האפשרות המועדפת על כולם, למען שלום בית.

לגראנד פינאלה של כל זה הגענו כששלב ניקיון הרצפה היה מסכם את העניין, סוגר את העסק.

אחרי ימים רבים של נקיונות פנים ארוכות. כעת כל שנותר הוא לטפל ברצפה.

 אבל גם אז לא היה זה לא היה ניקיון פשוט. וואי... כל כך לא.

היו סדרים- היה צריך לנקות  ולקרצף טוב טוב ואז למלא את החריצים – במקצועיות של טייח, (אותם חריצים שבין הבלטות ברצפה) ב"אבקת רם".

אבקה לבנה מקוללת שאכן מלאה חריצים אבל הקציפה את עצמה ומעצמה עד אינסוף.

גלונים של מים נדרשו להעביר את הרצפה ממצב צבירה של "ים קצף גרגירי" למצב של רצפה חלקה, רגילה, שנוח לדרוך עליה- דלי ועוד דלי  ועוד כדי להרגיע את זעם הקצף השוצף.

עושים פסח- דוגמית

ואז חוזרת גם אלי הגדולה שמשקיפה לאחור במבט רך ועושה לעצמה שיעורים בהבנות.

איך לטירוף הזה אבל כזה שלבש צורה קהילתית- כמה הייתה לו עוצמה.

כי כל הישוב- כל צור שלום הייתה ככה, כמונו בדיוק.

עד כמה קל להתחבר לפרוייקט כשהוא סדור, ברור, לא מציב סימני שאלה. אז גם אם הוא קשה הוא פשוט גורף אליו את כולם. ואם נגבו לעיתים מחירים של מעבר לרגיל, כמו פציעות ואשפוזים של אנשים שטופי טירוף הנקיונות שניקו למשל נברשות או סיידו תקרות והתמוטטו עם הסולם ארצה, זה היה אך הגיוני.

רואה גם את היופי, של הרגע הזה, הבית הנקי העומד דום לקראת פסח. אם צריך לתת למילה "טוהר"  דימוי פיסי, אז הוא חקוק לי בראש שם בדיוק. ברגע הזה. הבית הממורק, השולחן המסודר לליל הסדר עם המפות הלבנות. ליל הסדר שבעצמו מציב הכנות והתנהלות סדורות גם כן. הכול נמצא בתוך מערך ברור של מה עושים מתי וכמה ואיך מגיעים לרגע הזה של הסיפוק מהשלם שנוצר במהלך החודש הזה. עונג...

מצד שני רואה גם איך לקח לי שנות התבגרות כדי לייצר לעצמי את המקום שלי בעניין,  שלא כמו מכונה מכוונת היטב כי- מה שהיה הוא שיהיה. להגיע בכלל אל האופציה הזו של בחירה. של כמה מתאים לי להיות בסדרים ובנקיונות, של מה נכון לי בתוך המכלול הזה. של הבנה שכך היה, אבל אני בוחרת את שלי בתוך זה.

ויחד עם זה מרגישה בעוצמות את האווירה, את ה"משהו " הזה באוויר של טרום פסח שמספר לנו סיפור . סיפור על התנקות. על מחזוריות, על התחלות.

אולי זה האביב העז הזה שפורץ בכל האופק ובכל גווני הירוק ומסמן לנו  שככה גם הטבע, כולו, נוהג. מנקה ומצחצח עלעלים, משביח אדמה, מצמח גבעולים וזורה כרי פריחה בשלל גוונים, ככה במתנה ענקית מוגשת לנו מדי שנה.

אולי גם הרצון לפתוח, לאוורר את הבית אחרי חורף מסוגר וקר, שבו לא באמת הייתה סבלנות לעסוק במיונים ובסידורים מלאים.

או אולי באמת גם הידיעה שאלו הימים, הימים שלפני פסח, וזה הזמן. איזה שעון יהודי ייעודי שמתקתק בראש ושם אותנו במקום הזה?

בכל מקרה- סדר, ניקיון. זורקים את המיותר, ממיינים ומשאירים את הנכון, את הנחוץ לנו. במידתיות, בלי זעזוע של יסודות הבית. לאט, בלי מטפחות זעם על הראש, אבל עם התכווננות, עם אהבה.

ובתוכנו? כמה אנחנו מוצאים את האופציה "לעשות סדר" שכזה גם פנימה? בעולמינו הפנימי? להסתכל אחורה על השנה שהייתה, לסדר את ארונות ומגירות חיינו- מה נכון, מה לשמור, מה ממש אבל ממש עדיף לזרוק. אולי איזה תכונה או מחשבה או מקום שתוקע? למה כל כך ברור לנו שאת החוץ יש לסדר, את הבית החיצוני , אבל מה לגבי הבית הפנימי- הוא ברור, מובן, ואין לפנות לו זמן. הוא יסתדר מעצמו?

האמנם?

 אז אם היה באמתחתינו איזה פח וירטואלי, מה באמת היינו זורקים אליו מתוך כל אלה?

שיעור לחשיבה פנימית, כנראה שנכון לאורך כל חיינו, ממש לא משנה מה הגיל שלנו.

ובביולוגיה? הגוף שלנו עושה סדרים וניקיונות כל הזמן. ממיין, מה לזרוק, מה להשאיר, אפילו מה להשאיר אבל לשנות לו צורה כי הצורה המקורית פחות טובה וניתן להפוך לתוצר זמני או סופי טוב יותר.

למשל ידעתם שהגוף שלנו מייצר באופן שוטף מי חמצן כתוצר מטאבוליטי?

מי חמצן!! אותו חומר רעיל ממש ששמים לחמצון שיער במינון מוקפד אחרת הורס שורשים, נוצר לנו בתוך ה

גוף, ועובר פירוק כל הזמן למים ולחמצן כאמצעי ניטרול של פצצה כימית. זו כמובן סתם דוגמא, יש עוד הרבה שכאלה.

ובכלל עבודת הניקיון של הגוף- 200 ליטר דם מוזרמים לכליות מדי יממה ועוברים סינון מרעלים שהתאים יצרו כל הזמן, כשהתוצר הוא כ 2 ליטר פסולת ביום (שתן).

יש דוגמאות רבות לעבודות ניקיון שוטפות גם בגופינו וגם בגוף כל האורגניזמים.

גם בהסתכלות מערכתית על טבע בכלל נראה שמערכות האקולוגיות מגיעות לשיווי משקל דינאמי עם הסביבה בזכות עבודות ניקיון מחזוריות בתכיפות משתנה.

כמה נפשינו מייחלת לניקיון שכזה, אם אפשר על בסיס יומיומי. ניקיון שיש בו מנות של שקט, רגיעה, התבוננות, השקטה פנימית שמאפשרת לראות את מה שיש לזרוק, את מה שיש לשנות, את מה שנפלא ויש לשמר, את מה שיש להעצים. ממה להתחזק.

הזמנה בעבור כולנו לקראת פסח הקרוב...

שיהיה אחלה "סדר" שכזה, אמן.