פסק זמן "סע לאט"
- ednazohar64
- Feb 9
- 4 min read
Updated: Feb 15
אומרים עלי מאז ומתמיד שכבר מלידתי הייתי חסרת סבלנות.
סבי התחיל עם האמירה- "עובדה יא בינתי... כך אמר בניגון המרוקאי שאני כל כך מתגעגעת אליו, עובדה שאפילו מהבטן של אמא שלך יצאת מהר מדי. כלום לא התבשל שם מספיק אבל את היית כבר בחוץ". רק להסביר, נולדתי בחודש שביעי , במרוקו, במשקל של קילו וחצי, בשביל הימים ההם, הייתי סוג של נס.
מובן שכותרת זו הלכה איתי הרבה שנים, ווואלה...היה בה משהו. איזה גרעין פנימי של תכונה שנובעת מעצמה של חריצות, לעיתים יתר. עשייה, הוכחה עצמית והעיקר- שהכל, כל משימה תעשה ומהר. באיזה יעילות מוגזמת.
מנגד, תמיד הוספתי לחיי, אולי כדי לאזן את העסק, עיסוקים די סבלניים ורבים , לתרגול אותו שריר של סבלנות שהיה קצר. רקמה, עבודות יד, סריגה והכל עם כמות תוצרים מכובדת למדי.
ועדיין , לא משנה מה, הכותרת הייתה שם. מרחפת מעלי והולכת איתי. לא תמיד מדוברת אבל נמצאת שם.
בהריון של ילדתי החמישית, תוך שאני עוברת הריון מסובך למדי, חזרה פתאום אימי לאותה מנטרה העתיקה שחשבתי שכבר נשכחה - "אני לא מאמינה... זאת הפגית שלי...בחיים לא הייתה לה סבלנות, מאיפה באה ככה פתאום? זאת הילדה שהיה לה אש לה ברגלים"....
כדי לתת תוקף לעניין הוצמד לי בהקנטה כינוי מרוקאי שנקרא ככה- "רווחלת דסוא" , כינו שמשמעו, כבשה משוטטת לה בדרכים, לא נחה לרגע ועוברת מדבר לדבר.
אבל החיים בהרבה רגעים מבקשים אותנו ללמוד איזה עניין. לא תמיד מתאפשרת אותה תנועה, מה גם שלרוב. אין איזה יחס ישר שכזה בין אותה עשייה והשקעה לבין מה שקורה בסופו של דבר. החיים מביאים לנו ב"מתנה" בתקופות מסוימות רגעי ערפל , רגעי פלונטר מורכבים, מצבים שלא משנה מה תעשה, הסבך יישאר שם, במלוא הדרו, מורכב וקשה.
ונראה שהוא מחכה לפתרון
ושזה.... ממש, אבל ממש לא תלוי רק בנו עם כל העצב שבדבר,
ואין את אותו פתרון מיוחל...לפחות לרגע זה, שלעיתים מרגיש נצח.
אתגר לא?
ולמי אין כאלה?
פתאום עולה לי סיפור שקרה לאחרונה בחצר שלנו.
ללול התרנגולות הביתי שלנו שמנה עד כה 4 תרנגולות מבוגרות, שתנובת הביצים שלהן עומדת בספק כדאיות גידול רב ביחס לכמויות האוכל שהן צורכות, הכנסו עוד 5 פרגיות חדשות וצעירות. שיהיו ביצים ושתתחדש לה האווירה לא?
עם דאגה מכוונת מראש ניסינו להפריד בין החדשות למבוגרות על ידי קרש חוצץ , אחרת המסכנות הצעירות מותקפות בניקורים עזים בן רגע על ידי בעלות הבית הכבדות. את זה כבר ראינו בעבר עם ניסיון דומה.
לא נלקחה כלל בחשבון העובדה שהקרש אפשר ניתור מעליו, כך שבחלקיק שניה ...בעודי עומדת אבודה באמצע הלול עם ארגז הצעירות הפתוח התפזרו אלה ואלה בבהלה גדולה, הותירו אותי מבוהלת גם כן באמצע, ובזה תמה יכולתי להשפיע על הפרדה.
כולם יחד...זהו.
בלית ברירה ועם דאגה גדולה נתנו לזמן לעשות את שלו וצפינו במתרחש.
בהתחלה היה הלם מוחלט של כל דיירות הלול, הן קפאו נעצרו ובהו בהיה ממגנטת למשך דקות ארוכות זו בזו. מי פה נגד מי...
זמן מה אחר כך ירד לילה. בלילה תרנגולות אוהבים לישון למעלה, יש להן חדר שינה עם מוט לכל הרוחב עליו הן נתלות וישנות.
כולן עלו לישון יחד.
טוב לא? הלך חלק?
ממש לא...מסתבר שבעיתות שינה הן מתערבבות להן יפה בחדר השינה שלהן הממוקם גבוה, אך במהלך הימים ירדו להן זקנות השבט למטה- אל האבוס של האוכל והמים בעוד האחרות נותרות להן למעלה, תקועות וירוקות מקנאה.
אוקי מה עושים? למשך כמה ימים החדשות המבולבלות סרבו לרדת למטה אל המקום בו האוכל נמצא ולכן ה"בופה"... הוגש בשתי קומות- לצעירות למעלה ולמועדון הוותיקות למטה. חד משמעית מיקום סוג ב', פחות פאנן לפרגיות שלנו.
מקום לצפייה מעניינת.....
מזה ימים אני דוגמת וצופה בהן, והנה בהדרגה מתחילה לה התערבבות, של אחת שמציצה מטה לרגעים, ומיד קופצת חזרה למעלה, של עוד אחת. תהליך איטי אבל קורה.
אחרי כמה ימים הפסקנו את שירות החדרים האישי הזה, אוכל רק למטה בחדר האוכל, והנה בזהירות רבה הדבר קורה, ישנו היסוס, אבל ישנה העזה והתקדמות. היום ישנה חברותא כללית, וביצים....חבל על הזמן כמה!! מכולן גם יחד.
כל זה לוקח לעניין פנימי כבד שנוכח בחיים של כולנו. אותי זה לקח לצורך להשתהות. לצורך לתת זמן לתהליך שיקרה.
האם אנחנו מסכימים להיות עם "הרגע" , עם ה"קושי" מתוך קבלה שהוא חדש לנו ויש לתת לו זמן?
יש לתת לו לחלחל אלינו, עם עירות מוחלטת לכך שאין ספק שזה המצב, ואין ספק שהוא מורכב, ואולי בכלל לא היינו בוחרים בו. אבל הוא נוכח, זו עובדה.
לנשום לתוכו, לאפיין לחוש ולהרגיש אותו ולתת לו את תשומת הלב הראויה בעדינות ואהבה עצמית מכוננת. הרי זהו רגע המבחן הפנימי, היכולת לתת לעצמינו את החמלה והרוך והסבלנות המיטבית דווקא ברגעי הקושי האלה. בוא נאט תגובה, כמו התרנגולות , מחר יום חדש...
האם הגוף שלנו גם ברמה הביולוגית מאט במצבים , משתהה נותן את הסבלנות הנדרשת להבנת מצבו על כל ההבטים?
חד משמעית הוא עובד ביסודיות, לא נכנס להחלטות דרמטיות לפני שאוסף נתונים על ידי רצפטורים וחיישנים מהרבה מקומות ומהרבה סוגים כדי להכריז על סיטואציה קיימת, ורק אז הסיטואציה מקבלת פיתרון.
למשל- מאוד ברור לנו שפעילות גופנית מייצרת שינוי פנימי, אבל בואו נראה איך....
האצת זרימת דם לעור- כדי לקרר אותנו בעוד השרירים יוצרים חום.
האצת הזרמת דם ללב- כדי שתפוקתו תגדל ויותר דם יגיע לרקמות.
האצה לשרירים לצורך הגדלת זרימת דם וחמצן לתאים לצורך הפקת אנרגיה.
אבל כל זה על חשבון הקטנת זרימת דם לאיברים פנימיים דהיינו כליות ומערכת עיכול למשל
במצב זה הם לא זקוקים לכזו תצרוכת דם ולכן הגוף בוחר להאט איפה שאפשר- בכלי הדם המובילים לאיברים הפנימיים אספקה השרירים הטבעתיים המקיפים אותם, מוצרים כעת כדי להגביר על החשבון לאזורים אחרים.
כלומר- הגוף מנהל בעצם מערכת רמזורים פנימית למצב זה בו ישנו אור אדום במקום אחד על חשבון ירוק באחר כי כמות הדם בגוף נתונה, ויש להסתדר איתה.
כלומר- הגוף יודע לתת פתרונות מהירים למצבים מידיים אבל במקביל גם יודע להאט כדי לתת השהיה וזמן וסבלנות למצבים נדרשים.
הדבר נכון בכל רמת ארגון בגוף כמו גם בקרב אוכלוסיות וחברות של יצורים. אם מסתכלים ברמת מערכות אקולוגיות , בין אוכלוסיות של מינים שונים , שם לגמרי ברורה אותה מגמת האטה בתקופות של קושי או סטרס. גורמי עקה שכאלה כמו שריפה, שינוי בזמינות חומרים ליצורים החיים , דייג יתר, ציד מוגזם ועוד ועוד, יפרו את המאזן בבית הגידול וידרש זמן, והרבה ממנו על מנת לייצב את המערכת ולהחזירה איזון.
בזמן זה יהיו שינויי דרמטים בהרכבים ובכמויות של כל אוכלוסיה, אך אלה יגיעו לייצוב בסופו של דבר.
זמן, סבלנות, מוכנות לשינוי, מוכנות להיות שם כשהוא קורה ולא לוותר ולברוח.
יש בזה מסר גם לנו לא?
Komentáře