"תודה על כל מה שנתת"

בכל יום רביעי פוגשת אנשים מסוג אחר.

גיבורי על.

הם נראים כמונו, הם פשוטים, הם מחבקים הרבה יותר והם מודים כל הזמן. לנו.

הם כל זה ועוד למרות שהחושך הכה בהם ב"מכת חושך" איומה בת זמנינו.

הורים שילדיהם נרצחו בנובה או הורים שאיבדו ילדים במלחמה, או אחים של, נשים של, ילדים של....

 או הורים שילדיהם מוכי טראומה מאז היום הנורא ההוא ושיעור אובדן הקרובים שאיבדו ועוד לא חזרו לחיים, לא באמת.

הם כל כך שונים זה מזה, בגיל, במקומות המגורים,  ברקע השונה, במה לא...

אבל ישנו גורם משותף ענק שהפך אותם בן יום למשפחה, באילוץ,

הרגע הנורא ההוא, שהפך את החיים בשנייה.

וישנו עניין ענק נוסף, בלתי מדובר אבל גלוי ממש שמהווה מכנה משותף שאותי משאיר כל שבוע מחדש נדהמת והוא-

 שהוא שכולם , או לפחות הרבה מהם מגששים את דרכם חזרה לחיים. כמו במעין לידה מחודשת, קשה וחובטת. לידה אל מציאות שרוטה ועכורה וקשה ולא מרפה.

וכמה משפחות שכאלה היו לנו השנה...

והחיים כמו החיים- מאלצים אותם לעשות לפני הכול את מה שהכרחי. כדי לחיות. והם עושים. כי אין באמת ברירה.

אבל הם עושים מעבר, הם מחפשים את הפתיל, הם מחפשים את חוט החיים הדקיק שאולי עוד אפשר להיתלות עליו כדי למצא מחדש משמעות. כי האור בחיים כבה, ככה, פתאום. בן רגע.

ואולי הכי קשה זו ההבנה שבחוץ הכול ממשיך כרגיל, ועולם כמנהגו נוהג.

אז הם מגיעים פעמיים בשבוע למרחב בו הם פוגשים אחד את השני, מדברים, פותחים את הלב לפעילות סדנאית באומנות כתראפיה, או למעגלי שיח, או לכל דבר שמונחה על ידי המטפלים- מתנדבים במקום.

והם עושים זאת, ככה, עם עצב נורא בעיניים אבל עם איזה עוצמת חיים, וזה - רק שנה אחרי.

והם מצליחים לחייך, להביא עוגה, להביא מאפה ומעל הכול להביא את עצמם, ככה כמו סדין פתוח, בלי מסכות. כי רק פה הם יכולים להיות איך שהם באמת, לספר את הכאב הנורא מכל שוב ושוב, אבל גם לדבר ענייני יומיום וגם,  לרגעים, להרשות לעצמם לצחוק וגם ...לזרום עם ה- יש

עם הכאב, והקרע, והרצון לחיות, והדילמות. הכל שם. הכול חי ואמיתי ובועט.

ואני מגיעה לשם, אחת לשבוע, עוברת עומסים פנימיים פרטיים משלי.

מרגישה כבדה בהגיעי,

וחוזרת קלה ומחובקת בשובי.

עם הודיה פנימית שיש בה נקיפות מצפון.

הודיה על שאני לא במקום הנורא הזה, על ההכרה שיש איזה רולטה רוסית משוגעת של חיים שהייתה יכולה באותו יום לפקוד את כולנו. ככה.

הרי רק שבוע אחרי אותו יום נורא באוקטובר ביתי הצעירה הייתה אמורה ללכת גם כן לפסטיבל בדרום בן כמה ימים. שרטון קרח חודר ללב רק מהמחשבה...

ומנגד מצליפה לה גם השאלה שמלווה בדקירה - איך אני בכלל מרשה לעצמי להיות ככה כבדה כשהחיים יכולים להכות כל כך חזק ואלים, בלי גבול?  מה שהם חוו, ועוד כל כך הרבה משפחות עם  סיפורי סבל איומים ...אלה, אלה- מכות!!

 אני ,אני הרי קטונתי אל מולם. פונקתי באין סוף הרי.

ואז חוזרת ברגע ההכרה לאותה מילה שיש לה תיבת תהודה כזו עצומה פנימה.

תודה.

תודה לך בורא  עולם

תודה לך מחזיק שרביט החיים והעולמות והגורלות.

תודה על ה-חי

תודה על כל הקיים שעוד אפשר לתקן,

תודה על השיעורים שניתנו לי בחיי

תודה על האפשרות לצמוח מהם.

תודה.

בעבודת המיינדפולנס נושא הכרת התודה נוכח מהרגע הראשון. מפיסת המדיטציה הראשונה קיימת ונותנת כבוד ומקום לכל תחושות הגוף, לכל הרגשות, אל כל המחשבות ויכולות התמקמות שלנו עם גופינו.

כל המובן מאליו מקבל פתאום נוכחות, שקט, הקשבה, תשומת לב והוקרת תודה פשוטה ונקייה. עם הזמן  ואימון השריר הזה של התרגול זו הופכת נוכחת וחלק מיומיום.

היכולות להרשות לעצמינו לצאת מאוטוסטרדת המחשבות הדוהרת - להאטה, ועוד יותר האטה, והסתכלות פנימה, בעבודה איטית, אבל כזו שמכוונת בין היתר לראות את ה"יש" כסלע גדול של היזכרות . סלע  שיש בו התבוננות חוקרת, סקרנית ומעלת שאלות.

 אותו –" יש" , אותם משאבי חיים כל כך הרבה פעמים לא נראים לנו. הם שקופים. הם ברורים מאליהם בקיומם עד כדי שהם לא באמת מחזקים אותנו בעיתות קושי, לא באמת.

והנורא הוא , שרק כשמשהו קורה שם- לכל חלקי המשאבים האלה, כמשהו מהשקופים האלה בחיינו נפגע, או רק אז אנחנו מתעוררים לכאוב את העדרם.

ואולי אפשר אחרת? ואולי אפשר להגמיש את המוח להסתכל ולראות את צבעם של אותם דברים שקופים. כמה כוח זה היה יכול לתת....והאמת- שזה אפשרי, המוח הגמיש שלנו מאפשר לנו יסודות פלסטים של שינוי, החל מחשיבה הכרתית ברורה אל רגש ותחושה שלא היו שם קודם.

חוזרת אל הביולוגיה עם שאלה שמרגישה על פניו מצחיקה במקצת...יש משהו שקשור בהוקרת תודה בגוף, או בכלל בטבע, במנגנון פנימי כלשהו? יש "חיה כזאת"?

נשמע מוזר נכון? אבל לרגע צצה לה הבנה, עברתי שפעת חורפית כמו כולם, וכמה הודייה ענקית יש פתאום לגוף שלנו החוזר לחיות לאחר המחלה, לעשות בלי לכאוב ולהיות שם בעבורינו. משהו שהיה שקוף לנו קודם וכעת ברור.

ועוד- כשחושבים על פרשנויות התודה- מה אנחנו עושים כשאנחנו באותה חוויה של הכרת תודה, איך אנחנו מתנהגים את התודה הזאת כשהיא סתם כך נאמרת?....

מפה זה יכול לקחת להמון.

אגב, קצת מזכיר את  העובדה שבשפה המרוקאית למשל אין סתם לומר "תודה"- לא תמצאו את המילה. אבל כן תמצאו שפע ברכות מציפות, עוטפות, מדהימות שבהן מברך האחד את השני כשרוצה בעצם לומר תודה פשוטה.

 אז נגיעה בביולוגיה-

סימביוזה בין אורגניזמים שבהם אין לאחד יכולת לחיות בלי השני כי כל כל אחד מהם מבורך בחומרים או בתנאים שהשני מעניק לו וגומל לו בחסדים משלו. האורנייה למשל הצומחת על שורשי האורן מבורכת בתוצרי פוטוסינתזה סוכריים שהוא מייצר בענפיו ומעביר לה כלפי מטה בהסעה ישירה על ידי צינורות שיפה, וגומלת לו בשיפור קליטת מינרלים בעבורו ובהגברת יכולת קליטת מים על ידי השורשים שלו.

גם בגוף עצמו אפשר למצא דוגמאות. אחת שעולה לי היא  זו העוסקת במנגנוני משוב.

אז מהם המנגנונים האלה?

אלה מנגנונים שנותנים הכרה ונוכחות לכל מרכיב שנכנס לגוף, ופועלים בצורה ייחודית על מנת שכמותו תישאר תקינה, בטווח הבריא לו. אנחנו מצליחים לראות חלק מהמרכיבים עשאנחנו מסתכלים על תוצאות בדיקת דם או שתן.

בסוף- המכונה הזאת שנקראת גוף, לא מוזנת כל יום באותו סוג מדויק של דלק, בשונה מכל מכונה אחרת. כולנו הרי אוהבים לאכול אוכל מגוון, שונה, תלוי מצב רוח וכייף. אז הדלק שנכנס לנו פנימה שונה במרכיביו מדי יום, ועם מרכיבים שונים שכאלה הגוף צריך להתנהל. מורכב, אבל קורה. הכל בזכות שפע מסלולים ביוכימים שמופעלים בזה אחר זה בזכות חיישנים רבים.

לא הודיה, אבל הכרה על -הנכון, הנדרש, הטוב והמיטיב.